יום שישי, 29 באוגוסט 2014

(ברלין - 10) קבלת שבת


ערב ששי. החב"דניקים הזמינו אותי לקבלת שבת, קרל ליבקנכט שלושים וארבע.
נראה בניין משרדים רגיל. התחלתי לנוע סביבו. באחד הצדדים ראיתי חנות משחקי מזל עם שלט "קזינו". ניגשתי, אלה בטח יודעים איפה יש קבלת שבת. בפינת הבניין ראיתי שוטר צועד אנה ואנה. אם יש שוטר יש יהודים. צדקתי.
כניסה צדדית ועליה שלט ארעי "חב"ד, קומה ראשונה". אמרתי "גוטן אבנד" ועליתי לקומה הראשונה. עוד שוטר. אמרתי "גוטן אבנד" ונכנסתי לפרוזדור. בקצהו, ליד הכניסה לבית הכנסת, איש אבטחה ישראלי. אמרתי "שלום", שמתי כיפה שהכנתי מבעוד מועד ונכנסתי פנימה. כארבעים גברים. מאחורי המחיצה כשלושים נשים. ישראלים ולא ישראלים, תיירים ומקומיים.
לאחר התפילה מתיישבים לקבלת שבת. שולחנות ארוכים מכוסים מפות נייר בצבע לבן. לאורכם ספסלים. עליהם כלים חד פעמיים. קצת כמו קבלת שבת בחדר אוכל של הצבא. יין, תקרובת קלה וצ'ייסר ויסקי. אווירה נעימה וקצת קולנית.
התיישבתי ליד מיקבץ של ישראלים. כולם צעירים, גג שלושים. זוג תיירים מחדרה. רווק שהגיע לפני חמישה חודשים בגפו ולומד מערכות מידע לתואר שני. זוג שהגיע לפני תשעה חודשים, לאישה דרכון גרמני. הוצעה לה עבודה בחברת הייטק מקומית. הרב הכיר לי ישראלי הנמצא בברלין כשנתיים. כבר יש לו חברת פרסום קטנה שמעסיקה שני עובדים.
קולאז' עברי.

(ברלין - 9) לא נותנים לו לשכוח


מונית בדרך משדה התעופה לעיר. הנהג, חזותו גרמנית, דובר אנגלית שוטפת.
במהרה יתברר שאינו נהג מונית ולא גרמני של ממש.
הוא ארכיטקט שגילה עם תום לימודיו כי העיר מלאה בארכיטקטים כמוהו וההיצע מכתיב שכר עבודה נמוך. אז הוא משלים הכנסה כנהג מונית.
והוא גם בנו של עובד זר ממוצא טורקי. ולמרות שנולד בברלין, נראה כגרמני ואף נישא לגרמניה אותנטית, הוא מרגיש יותר טורקי מאשר גרמני כי "הגרמנים לא נותנים לי לשכוח את המוצא שלי."
"זה לא נעשה בבוטות," הוא מבאר. "מדברים אתי בגובה העיניים כל עוד חושבים שאני גרמני 'אמיתי', אבל אחרי ששומעים את שם המשפחה שלי משהו בשיח משתנה."

זה הוא או הם? 

(ברלין -8) ארובות


טרוד בקיצורו של גביע גלידה אני מהדס לכיוון ארמון שרלוטנבורג. משמאל ניבט מבנה עשוי לבנים אדומות. מעליו ניצבות שלוש ארובות שגובהן שונה.
בברלין, ארובות מושכות את תשומת ליבי.

אושוויץ 1944: אסיר סלובקי מצביע על ארובות הקרמטוריום ואומר לאמי ולאחותה בנות העשרה: "שם שורפים את ההורים שלכן." 

(ברלין - 7) גורליצר פארק


אני נכנס לגורליצר פארק. שניים ממוצא אפריקאי ישובים על מסלע קטן בכניסה ומביטים בי בחשדנות. אני ממשיך פנימה ומגלה שהפארק משופע בהם. עומדים, מהלכים, שרועים על ספסלים. מרביתם לבושים בסגנון אפרו-אמריקאי: כובע שמצחייתו משוכה לאחור, נעלי ספורט, אופניים.
הם מביטים בי, מנסים לתהות על קנקני. אחד ידידותי שואל אותי משהו בגרמנית. "אינגליש" אני עונה בחיוך. הוא מגיש לשפתיו צימוד של אצבע מורה עם אמה, בתנועה של עישון.
התבהרה התמונה, מציעים לי מריחואנה. עמיתיו לא היו בטוחים שאני הצרכן האולטימטיבי. הוא, הידידותי, ניסה. מה יש לו להפסיד.


(ברלין – 6) בטחון מעל הכול


אני הולך לפגוש את דובר שגרירות ישראל בברלין.

השגרירות נמצאת בפרבר מרוחק ממרכז העיר. שכונה של וילות. לאורך המדרכה שלצד השגרירות עמודי ברזל. למונית מותר לעצור רק במרחק מה מהכניסה הראשית, ליד עמדת שמירה של משטרת ברלין (?). לשום רכב אסור לעמוד ליד השגרירות. אני מגיע לשער הראשי ומצלצל באינטרקום. שואלים מי אני ועם מי קבעתי פגישה. עניתי. אומרים: "רק רגע בבקשה". ישראלי בעל חזות ביטחונית פותח את השער ומציג עצמו בנימוס. אני נכנס לחדרון הצמוד לכניסה ומתבקש להשאיר את התיק על תכולתו. אני מהסס. הביטחוני מרגיע: "התיק נשאר בארון נעול והמפתח אצלך". את הטייפ מותר לי לקחת. חוצים יחד רחבה קטנה ומגיעים לבניין הראשי. בפתח הבניין חדר עם חלון קבלה מאויש בצוות. אני מודיע מי אני. בדרך מישהו גם הציץ בתעודת הזהות. עוברים דלת שנסגרת ועוד דלת שנפתחת. אני נזכר בחדרים הנקיים ב"אינטל" וב"טבע". הביטחוני כל הזמן לצידי. נכנסים יחד למבואה. ממתינים קצת. הדובר יורד מהקומה השנייה לקבל את פניי. הביטחוני נפרד ממני לשלום.

יום שלישי, 12 באוגוסט 2014

(ברלין – 5) פלעצל

ממול פתח הכניסה ל- KDWשלט בעברית: "פלעצל", מתחתיו חנות. אני חוצה את הכביש. על דלת הכניסה הפתוחה כרזה עם תמונת הרבי מלובביץ'. בפנים, מוצרי מזון. בהמשך, דלפק. מאחוריו, יהודי -כיפה, זקן ומשקפיים.
"שלום," אני מברך בעברית.
"שלום וברכה," עונה הוא.
"מה זה פה?"
"מה שאתה רואה".
"מזון," מפרש אני.
"כשר," מדגיש הוא.
"שייכים לחב"ד"
"לא. ביקשו לשים מודעה. הסכמנו."
נכנסים שני גויים.
"שלום, מה זה פה?". הפעם באנגלית.
הוא מתחיל להסביר בהרחבה, כמו שמסבירים לגוי.
"תודה," אני פונה לכיוון היציאה.
"תבוא לבקר."

"אבוא," אני מבטיח.

(ברלין – 4) אחרי שלושים שנה

בשנות ה-80, עוד בטרם נפול החומה, הגעתי לברלין ברכבת שהגיחה מהמערב הפורח אל תוככי המזרח העגמומי.
הלכתי לפגוש שוב שני מונומנטים בולטים שנותרו על מכונם, ניצבים לא רחוק זה מזה בלב המרכז האופנתי של העיר: צריחה החרוך של הכנסייה שנפגעה במלחמה, גל-עד למוראותיה; והקומה הששית של KDW – קומת האוכל של בית הכול-בו השני בגודלו באירופה.
הכנסייה בשיפוץ. מבואת הכניסה פתוחה למבקרים. בצדה הימני מצגת צנועה עם סיפורם האישי של שלושה יהודים גרמנים שהובלו את מותם בשנות ההשמדה. איש אחד, אישה אחת וילדה אחת.
בצדה האחר תיבה, עם חריץ ושלט: המבקרים מתבקשים לתרום לשיקום הכנסייה.
לא תרמתי.
בקומה השישית של KDW חגיגת האוכל נדמית לי מלהיבה פחות. האם זו הקומה שהועם זוהרה בעולם של שפע הולך וגובר; או זה אני, שצרפתי עוד כשלושים שנים למניין שנותיי?

קניתי יין.   

(ברלין – 3) הרמן-פלאץ

אדם נפלט ממנהרת האו-באהן היישר אל תוככי הרמן-פלאץ המוקפת דוכני מזון וסידקית. שתי מוכרות צחקניות ממוצא ויאטנאמי מציעות לו "בוקס" של נודלס בשלושה יורו. עם נתחי עוף מטוגן בחמישה יורו.

עוד מציעים הדוכנים קפה, תיקים מעור, מיני ירקות, פלאפל ומלבושים בשלל צבעים ... תלאה המקלדת מלתאר. על כולם חולשים דוכני קארי-וורשט, נקניקיית העל הברלינאית - מצע קרטון, נקניקיה שנפרסה בהינף של זרוע, קורטוב חרדל, מזלג זעיר של פלסטיק. עמוד בצד, נעץ, טבול ובלע.     

(ברלין – 2) אבסטרקט לירי

אנדרטת השואה מורכבת מ-2711 גושי אבן מרובעים בגדלים שונים המשתרעים על כ-19 דונם בלבה של ברלין, לצד סמליה המובהקים של העיר, כמו שער ברנדנבורג והרייכסטאג.
שטח רב-ערך שהופקע לצורך הנצחת נרצחי השואה - מחווה מרשימה בגודלה ובהיקפה הפיזי.
טיבה של יצירה אבסטרקטית שאינה מובנת לכל אחד, במקרים רבים גם לא לאמן שיצר אותה. היא נתונה לפרשנות אישית. במקרה שלי, צילום אחד קטן של ילד יהודי עצוב, מביט בתהייה אל מול עולם אכזר, משפיע עליי הרבה יותר.

אני פיגורטיבי.

(ברלין - 1) על מדשאות הטירגארטן

השמש מפזזת על הירוק הבוהק של מדשאות הטירגארטן. על השבילים הנקיים צועדים במרץ צעירים וקשישים שוחרי בריאות. זוג תיירים יפני בוחן בסקרנות את הפסל המשוקם של שלישיית המלחינים המהוללת מוצרט, בטהובן והיידן. סנאים מקפצים אנה ואנה חסרי דאגה. אווירה של נועם שורה מסביב.

בפאתי הפארק ניצב פסלו של ריכרד וגנר השולח בי מבט חמור סבר. וודי אלן אמר פעם כי כאשר הוא שומע מוזיקה של וגנר הוא חש דחף בלתי נשלט לכבוש את פולין.