סתיו. זוג ישראלים צעיר ונלבב המגיב לשמות לנה ואסף הזמין אותי לטיול של יום ראשון בהיר וצונן ביער גרונוולד.
טיפסנו על "גבעת השטן", כ-80 מטרים גובהה, וצפינו על פני העיר. "זו גבעה מלאכותית," הם מספרים לי, "שנבנתה מהריסות העיר במלחמת העולם השנייה." על חלקה הגבוה נישאים שרידיהן של תחנות האזנה אמריקאיות.
אזרחים גודשים את שבילי היער, חלקם דוחפים עגלות ילדים או רוכבים על אופניהם. עטופים היטב, לא כמו האזייאת קפוא הבוהן שצועד מולם ולרגליו רק נעלי ספורט וזוג גרביים אחד, גם אם עבה.
מימין למורדות השביל מתגלה קרחת יער. במרכזה, מוארת באור שמש רך, תלולית לבנה מנוקדת בני אדם בגדלים שונים; כמו הועתקה מציוריו של פיטר ברויגל האב.
אי של שלווה ורוגע.
לא רחוק משם ניצבת תחנת הרכבת ובה רציף מספר 17, ממנו יצאו משלוחי המוות של יהודי ברלין למחנות ההשמדה.
להזכירך כי תמיד ימצא מי ששלווה ורוגע לצנינים הם בעיניו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה