יום ראשון, 19 בנובמבר 2017

ספר חדש: המאבק על הוועד

המאבק על הוועד מתאר בהרחבה את המניעים שגרמו בעשור האחרון לעובדים רבים לצאת למאבק מול מעסיקיהם כדי להתארגן במסגרת איגודים מקצועיים ולהקים ועדי עובדים במקומות עבודתם. הספר מציג את התהליכים שחוו הצדדים ממגוון היבטים: תהליכי רוחב משקיים, התמודדויות משפטיות, שימוש באמצעי התקשורת וברשתות חברתיות, הפגנות רחוב ועוד.
המאבק על הוועד מתאר את חוויותיהם של ראשי ועדים, מנכ"לים, מנהלי משאבי אנוש, עיתונאים, עורכי דין, שופטים ואחרים שהיו שותפים לתופעה חריגה ומרתקת זו, שהתרחשה במשק הישראלי בשנים 2007-2016; וכמו כן מפורטים בספר הלקחים שלמדו.


"יצאתי בטריקת דלת. לפני היציאה מנהל התחום תפס אותי בדלת ואמר לי באוזן, "תקשיבי, עוד שלושה חודשים יעבור הבלגן ואחזיר לך את המשכורת כמו שהיתה". אמרתי לו, "מה עם האחרים?" אמר לי, "מה אכפת לך מהאחרים". התשובה שלו סובבה לי איזה בורג".

"הנהלות חטפו הלם. זה משבר מאוד גדול בתוך הארגון. ממצב שבו הנהלה עושה ככל העולה על רוחה ומה שהיא רוצה עם המשאב האנושי, לפתע פתאום שחקן נוסף עם עוצמה וכוח מתיישב ליד שולחן ההנהלה... זה זעזוע קשה ביותר, קשה לדמיין את הגודל שלו".

המאבק על הוועד הוא ספרו ה-15 של שוקי שטאובר. ספרו הקודם, ישראלים בברלין – קהילה בהתהוות, יצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים



יום חמישי, 19 באוקטובר 2017

* ועיתונות הוגנת, מה יהא עליה? *


העיתונות בכלל, לבטח בישראל בשל קוטנה היחסי, נמצאת תחת מתקפה מתמדת. לא רק קשיים כלכליים מהותיים מאיימים עליה, היא סופגת חבטות רבות ממנהיגים בעלי השפעה כמו טראמפ ונתניהו. בסביבת פעילות קשוחה כזו עליה לשמור שבעתיים על חוט השידרה המקצועי והאתי שלה, אחרת תשחק בקלות יתירה לידי המבקרים אותה.
בשבוע שעבר זכיתי ליהנות מתוצריה של עיתונות לא הוגנת ודווקא מעיתון שחרת על דגלו עקרונות של יושרה, אתיקה ואומץ עיתונאי - הארץ. אקדים ואומר שלהערכתי מערכת העיתון לא באמת ידעה בזמן אמת כי הכתבה שפורסמה נגועה בהפרה חמורה של עקרונות הגילוי הנאות והיושרה העיתונאית.
את מוסף הספרים של הארץ פתחה בסוף השבוע שעבר סקירה מקיפה של ספרי 'ישראלים בברלין'. הסוקר, עפרי אילני, צבע אותה בצבעים ביקורתיים תוך שהוא חוטא לשני עקרונות היסוד. האחד, בשום מקום לא ציין כי היה חלק מהאוכלוסייה הנסקרת בספר וכי הוא עצמו מוזכר בספר, כמו גם פעולות פוליטיות ותרבותיות שהיה שותף לארגונן. לדוגמה, פוסט שפרסמתי בזמן שהותי בברלין, שצורפה לו תמונה בה נראה אילני לוקח חלק פעיל בהפגנה אנטי-ציונית. פוסט זה גם מופיע בספר. עקרון היסוד השני שהפר אילני היה יושרה עיתונאית. רוב הדוגמאות שהביא כדי לחזק את התיזה הביקורתית שלו הן כאלו שהוצאו לחלוטין מהקשרן או שהן עוסקות בכותב ולא בכתוב.
ביום ראשון שלחתי תגובה מפורטת לליסה פרץ, עורכת מוסף ספרים, הממחישה ומנמקת את האמור לעיל. ביום שלישי כתבה לי שתחזור אליי בימים הקרובים.
אני מעריך שלתגובה שלי תינתן חשיפה כל שהיא במוסף ספרים, ההפרה הבוטה של עקרונות עיתונאיים בסיסיים מן הסתם לא תאפשר למערכת להתעלם ממה שכתבתי. עורכי העיתון מן הסתם מבינים כי עיתון שמפרסם כתבות כאלו יורה לעצמו ברגל וטוב יעשו אם יתנערו מהן מהר ככל האפשר. עם זאת, פרסומה של תגובה כזו עשויה להתעכב ולכן, משום שלזמן החולף יש חשיבות, אני נותן כעת פומבי ראשון להתרחשות זו.
אכן יש לי עניין אישי בפרשה, אבל משום שיש בה גם עניין ציבורי חבריי וקוראיי מוזמנים לשתף.


יום ראשון, 15 בינואר 2017

המנהלים הרסו לי את הכיף – הרהור על מכבי תל אביב כדורסל


ביום ששי נפל דבר. במקום לצפות במשחק הכדורסל של מכבי תל אביב מול ריאל מדריד החלטתי לצפות בסרט 'משחקי חיקוי'. למה לי לסבול? בנדיקט קמברבאץ' הפליא לשחק את אלן טיורינג. אחרי הסרט זפזפתי אוטומטית לערוץ הספורט וגיליתי שהמשחק עומד כשש דקות לפני סיומו והתוצאה להפתעתי הייתה צמודה. אמרתי בליבי 'הבה נצפה, שמא נופתע'.
כצפוי די מהר החלו השטויות. איבודי כדור מגוחכים, מסירה רק כמוצא אחרון וניסיונות נואשים להציל את המולדת. סגרתי את הטלוויזיה כדקה וחצי לפני סיום המשחק. גם לא עניינה אותי יותר התוצאה הסופית. הלכתי לקרוא ספר, המינגווי.

חבורת הדיאדוכים הנפוטיסטית שהשתלטה על מכבי תל אביב הלכה והרסה בשיטתיות את קבוצת הפאר של הספורט הישראלי. פדרמן ורקאנטי משתעשעים יחד עם בניהם בצעצוע היקר שרכשו תוך שהם מנגנים על עצביהם המתוחים כמיתר של קהל האוהדים. אפשר לקבל חום רק מלהסתכל על רשימת השחקנים שעברו במכבי תל אביב בלי להשאיר חותם מיוחד ולראות אותם מככבים בקבוצות הפאר של אירופה ובנ.ב.א.

גם ההרכב הנוכחי של מכבי היה הבטחה גדולה. אבל לא די בכישרון, צריך גם להחדיר מוטיבציה ולתאם בין שחקנים כדי ליצור תלכיד משובח. בקיצור, צריך לנהל. אז מאשימים את המאמנים האומללים ושולחים אותם בשיטתיות לכל הרוחות. שום מאמן לא יכול להצליח בתנאים כאלה. כשפדרמן ורקנאטי, ושמעון מזרחי לקינוח (זה שמכר להם את הבכורה בנזיד גדול של עדשים), יושבים לו על האוזן. הלחץ גדול מדיי. 
מעתה אסתפק בלברון וקרי.